טרק ה- Fagaras- היום הראשון
כשאומרים טרק ברומניה, מתכוונים ל- fagaras. רכס הרים שהוא חלק מהרי הקרפטים. כולל בתוכו את הפסגות הגבוהות ביותר ברומניה וכמובן את הכביש המפורסם Transfăgărășan.
יש מספר רב של אפשרויות לעשות את הטרק, אין מבנה מחייב. צריך לבחור עיירה לעלות לרכס, ואחרי כמה ימים לרדת במקום אחר.
אנחנו אתחלנו ב- Avrig. הגענו לשם מוקדם בבוקר, עם הזריחה. אכלנו ארוחת בוקר המורכבת ממאפה וקפה מכונה בפיצוציה היחידה שהייתה פתוחה באותה שעה והתחלנו את דרכינו.
כמו שאפרט באחד הפוסטים הבאים, שינינו קצת את מבנה הארוחות לטרק הזה, ולכן בתיק של אדריאן היו שלושה מקלות של נקניק. הדבר משך מאוד את תשומת לבם של הכלבים בעיירה, שליוו אותנו כל הדרך. בשלב כלשהו טפסנו טרמפ שקיצר לנו כמה קילומטרים טובים של הליכה על כביש עפר.
רגע לפני שנכנסים ליער ומתחילים לטפס לרכס, עברנו על פני בקתה גדולה שלידה היה מגרש כדורגל לכל דבר, רק שהשחקנים היו כבשים ועזים, שממש אכלו את הדשא. literally.
בנוהל הרגיל, אדבין עצר כדי לחפור לבעלת הבית. אני בינתיים התפניתי לתצפת על החיות בחצר. היה שם גור כלבים קטן שרדף אחרי תרנגול, וחתול שנראה שעבר דבר או שניים בחיים, שרדף אחרי הגור. וככה הם התרוצצו להם בחצר אחד אחרי השני.
ואז התחלנו לעלות. עלייה די נוחה אבל של יותר מאלף מטר. מה שהכי הפתיע אותי שלאורך כל העלייה חצינו שביל שנראה שכלי רכב נוסע עליו מדי פעם. בספק אם הרכב הזה נוסע על משהו אחר מאשר זחל.
עצרנו לצהריים ב- cabana barcaciu (גובה 1550 מטר). המקום היה מקושט במקלות טיולים שהיו תקועים בשולחנות, באבנים ובשאר המקומות שאפשר לדחוף לתוכם מקל.ממש כמו החרב של המלך ארתור. אדבין נידב מידע חשבו על הטרק מבעלת הבית, ואני בישלתי. היו שם מלא חמורים שכל הזמן דחפו את אף לצלחות ובחור רומני לימד אותנו להבריח אותם עם מכות קטנות של המקל על הספסלים. אותו בחור מסתבר, גר ב- avrig ועולה לבקתה הזאת עם אוהל מדי פעם סתם בשביל לנשום אוויר וליהנות מהנוף.
המשכנו לטפס למעלה בקצב איטי. מה שעשה את הקצב לכזה איטי זה הכמות האדירה של האוכמניות והפטל ביער. אי אפשר לעבור ליד זה בלי לקטוף.
בסוף היום הגענו ל- refugee. בקתה לא מאוישת במטרתה לספק מקלט למטיילים במזג אוויר קשה, או בכל מזג אוויר אחר אם לא בא להם לפתוח אוהל. המקלט היה גדול וחדש. לידו היה הישן. מזל שיש את החדש. בכלל, את כל טרק שעשינו בגדול אפשר לעשות בלי אוהל בכלל ולהסתמך רק על ה- refugee-ים. האוהל מוסיף גמישות, כי לפעמים בעיקר בעונת התיירות ייתכן ולא יהיה מקום בבקתות, או שחלקן יסבלו מוונדליזם בלי הודעה מוקדמת.
המקום היה כבר מלא בגרמנים שחלקו איתנו תה וחלבה.
הגרמנים לעומת זאת בישלו קוסקוס עם רוטב עגבניות ומשהו נוסף, בכמויות אדירות. הם השתמשו בבנזיניה ולא גזיה, מזל שלבקתה הררצפה עשוייה מתכת. נראה שמשקל התיקים לא הטריד אותם. לא מפתיע אם מתחשבים בעובדה שהקטן (שהיא בעצם הקטנה) מביניהם הייתה הגודל שלי ובקלות יכלו לשאת את אדבין על הגב.
על הקיר בבקתה היה רשום בכתב ענקי הודעת הזהרה שבלילה באים גנבים, אז לשמור על הכסף צמוד. ככה מצאתי את עצמי ישן עם הארנק בתוך השק"ש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה