את התחושות מהקפיצה מאוד קשה לתאר אז נשאיר את זה לדמיון.
נתחיל מזה שלאכול סטייקים, פיצות ועוגות תפוחים ערב לפני הבנג'י כנראה לא רעיון כזה טוב.
הבנג'י בנפאל הוא מהגבוהים בעולם, אך לא מהארוכים.
למי שהמשפט הקודם לא נשמע הגיוני אני אסביר. גובה זה המרחק מהקרקע של המקום ממנו קופצים (גשר תלוי במקרה הזה) ואורך זה כמה מטרים בפועל אתם נופלים עד שהחבל מתחיל להימתח.
אז הגובה בנפאל הוא 160 מטר אבל האורך הוא כ 100 מטר.
אחרי ששילמתי משהו כמו 90 דולר בסוויסה עבור החוויה נאמר להגיע ב-5 בבוקר. משם לקחו אותנו לחברה שמפעילה את האתר ומשם לאוטובוסים. היינו 2.5 אוטובוסים של ישראלים וכמה סינים. הנסיעה לאתר(ליד הגבול עם טיבט) לקחה בערך 4-5 שעות מקטמנדו, כאשר כל חצי שעה בערך יש מחסום משטרתי שבודקים את האוטובוסים.
אחרי הנסיעה המתישה הגענו לאתר. the last resort שמו. לא כזה מוצלח לטעמי. מה שרואים באתר זה גשר תלוי בדיוק כמו אלה שראיתי מלא באנפורנה אבל הרבה הרבה הרבה ארוך יותר. והרבה יותר גבוה מעל הנהר. הסיפור באתר של החברה מספר שהגשר תוכנן ונבנה על ידי חברה שווייצרית במיוחד למטרה הזאת. מקווה שזאת האמת.
בזמן הקפיצות הגשר סגור ורק בהפסקה בין הקבוצות השונות פותחים אותו למקומיים. הגשר הזה נבנה במיוחד עבור הבנג'י אז עד שבנו אותו המקומיים היו צריכים לרדת 160 מטר ולעלות אותם 160 מטר חזרה כדי לחצות את הנהר.
איך שהגענו עשו לנו תדריך קצר ואז שקילה כאשר לכל אחד רושמים את המשקל שלו על הגב של היד. בשלב הזה חצי מהבנות הסתירו את היד בביישנות :)
לפי המשקלים האלה מחלקים אותנו לקבוצות.
אני הייתי בקבוצה השלישית, כלומר כמה שעות של המתנה.
בכל פעם קבוצה שלמה עולה על הגשר ואז מתחילים לקפוץ אחד אחרי השני. המפעילים נשארים על הגשר במשך כל היום אז את ארוחת הצהריים שלהם הם עושים גם שם. בין קפיצה לקפיצה. אוכלים אורז עם הידיים. כמו שהנפאלים אוהבים.
כדי לא למשוך את החבל חזרה ידנית בכל פעם, קושרים לקצה השני שלו דלי ושופכים לתוכו מים מהגשר כדי שהחבל יעלה בזמן שהדלי יורד.
במקום מגישים ארוחת צהריים אבל התעקשתי לא לאכול לפני הקפיצה.
תור של הקבוצה שלי הגיע. עלינו על הגשר. הייתי הכי קל בקבוצה שלי ביחד עם עוד בחור ששאל אם אני רוצה להיות הראשון. סירבתי בנימוס :)
ואז הגיע תורי... נפאלי קטן קושר עליי את הרצועה תוך כדי שהוא ממלמל כמה מילים בעברית ומנסה להרגיע אותי בכל מיני אמירות כמו "החולצה שלך ממש מגניבה". בצעדים קטנים מביאים אותי לקצה.
3.. 2.. 1..
אומרים שמי שבאמת פוחד לא צועק. אז לא צעקתי. לא יכולתי לנשום במשך ה 2.5 שניות(הייתי רוצה להגיד שזה השניות הארוכות בחיי אבל לא, שניות רגילות לגמרי) של הנפילה החופשית. אני רואה את הקרקע מתקרבת ומקווה שהחבל יתחיל להימתח בשלב כלשהו. והוא התחיל :) אז כבר שחררתי איזה צעקה. נפאלי קטן נוסף שעומד מלמטה מושיט לי מקל במבוק ובעזרתו מושך אותי למיטה, שם פורקים ממני את הרצועות. ואני מתחיל בעלייה חזרה לאתר. 160 מטר. בריצה. מה עוד יכולתי לעשות עם כל האדרנלין הזה בדם?
ארוחת צהריים טובה, כמה כוסות של תה ג'ינג'ר עד שכולם מסיימים לקפוץ תוך כדי שאנחנו עוברים על הסרטונים שלנו שאפשר לקנות בסכום לא סמלי נוסף וחוזרים לקטמנדו. עוד 5 שעות בדרך מלאת מחסומים אבל למי אכפת? :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה