ג'ומסום - פוקארה (Jomsom - Pokhara)
התעוררנו מוקדם בבוקר עם הבנה שזהו זה. זה היום האחרון של הטראק. בערב אנחנו כבר במלון בפוקארה, עושים מסאז' כפות רגליים.
אכלנו ארוחת בוקר זריזה והלכנו לשדה התעופה שהיה ממש 100 מטר מהמלון שלנו.
דעתו של אדבין אל הטיסה: "אפשר לפחד מזה או שאפשר לצחוק על זה". אני בחרתי לפחד. מי שנראה היה שפחד עוד יותר ממני היה הפורטר של המרתוניסטיות שהתוודה שזאת הטיסה הראשונה בחיים שלו.
אמרנו שלום לפסגות המושלגות והלכנו לתוך אולם ההמראות. האולם הקטן כלל כמה דוכנים עם שמות של חברות התעופה המקומיות, דוכנים ממש כמו ביריד.
שם פגשנו את הבחור שמכר לנו הכרטיסים למטוס ($95). הפקדנו אצלו את הציוד והלכנו לבידוק.
שם חייל נפאלי מישש אותנו בכל הגוף ועברנו הלאה.
מטוסים המריאו ונחתו כל הזמן אבל אף אחד מהם לא היה שלנו. השומר העביר לקיסור (השם של הפורטר של המרתוניסטיות) שק תפוחים שמישהו מהטיסה הקודמת שכח והעברנו את הזמן בלאכול אותם.
סוף סוף המטוס שלנו נחת, פרק את האנשים והתחיל להעמיס אותנו.
בחיים לא טסתי במשהו כזה וזה בהחלט היה life changing event.
הבפנים של המטוס הזכיר אוטובוס נפאלי ממוצע. ואוטובוס נפאלי לא מרגיש בטוח כשהוא על הכביש. מה נגיד על אוטובוס שטס באוויר?
נראה שמקומיים התלהבו מהטיסה לא פחות מאיתנו ולא הפסיקו לדחוף מצלמות לתוך התא של הטייסים.
הדיילת הנחמדה חילקה סוכריות וצמר גפן לאוזניים והמראנו. שעה הכי ארוכה בחיים שלי. כדי להעביר קצת את הזמן צילמתי. בערך 90 תמונות. בשעה. בכל הטיול של 11 ימים צילמתי לא הרבה יותר. זה די מסביר את ההרגשה.
המטוס מאוד קל, רועד מכל משב רוח קליל וטס מאוד מאוד קרוב להרים ככה שנדמה שהכנף תפגע במשהו בכל רגע.
ואז נחתנו. בפוקארה. הקלה.
היה לנו שעה לחכות עד שהמרתוניסטיות יגיעו בטיסה הבאה אז ישבנו בשדה התעופה ואכלו סנדוויצ'ים מגעילים.
בחוץ הייתה הפגנה. המקומיים דרשו להפוך את דשה התעופה בפוקארה לבינלאומי כמו הזה של קטמנדו, ע"מ למשוך יותר תיירים.
לבסוף הבנות הגיעו, לקחנו שתי מוניות ונסענו לעיר ישר לסוויסה. הן היו צריכות להזדכות על הפורטר, ואנחנו לברר פרטים על הטראק הבא :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה