פאדי - מוקטינאת ( Thorang Phedi - Muktinath)
הנה הוא הגיע. היום הגדול. לא בגלל יופי הנופים, כי כבר ראינו טובים יותר. אלא בגלל הגובה. בגלל השיא. בגלל הפאס.
הפאס היא אחת הנקודות הנמוכות ברכס אבל הכי גבוהה במסלול. במעבר הפאס בעצם חוצים את הרכס ועוברים לצידו השני.
לפאס שלנו קוראים Thorung La והוא נמצא בגובה 5416 מטר. נחזור אליו בהמשך.
יצאנו מוקדם בבוקר, אם לדייק אז בלילה (05:00) חמושים בפנסי ראש ודגל ישראל לכיוון ה- high camp. בתחילת העלייה יש שלט שמסביר על סימוני דרך שזה הקטע היחיד בכל הטראק שבו הם קיימים, והקטע היחיד שבו לא באמת צריך אותם(כל עוד אין שלג, כמו שמוסבר בשלט) כי אין איפה להתבלבל.
אחרי עלייה לא כל כך קשה (שבתנאים של חוסר חמצן הופכת להיות קשה מאוד) שערכה לא יותר משעה הגענו ל- high camp. שם פגשנו את הבנות מאתמול שיצאו עוד יותר מוקדם בלילה. עשינו שם התארגנות אחרונה לקראת הפאס: אדריאן שוב סתם את השירותים, אנחנו שתינו תה ואכלנו ארוחת בוקר בדמות הסניקרסים שקנינו אתמול.
משם יצאנו אל הפאס.
הדרך אל הפאס ארוכה, כ- 3 שעות ומרשימה ומרגשת בעיקר בגלל שאתה יודע איפה אתה נמצא כי הנופים לא משתווים לימים הקודמים. בדרך עושים הרבה עצירות לשתות, להשתין, לשתות ולהשתין. הפורטר של המרתוניסטיות מאכיל אותנו שיני שום בטענה שזה עוזר להתמודד עם הגובה.
באחד הספרים שאדבין קרא תיארו את העלייה לפאס כאוסף של misconceptions. וככה זה היה. בכל פנייה נדמה שזהו, הגעת ובכל פנייה אתה מבין שהדרך עוד ארוכה.
עד שאתה רואה את זה. את מה שראית עד עכשיו רק בתמונות. מה שחלמנו ודיברנו עליו כבר חודשים. השלט שעליו מצוין הגובה והדגלים הצבעוניים.
ואז תמונות. לבד, בזוגות, בשלישיה. עם הדגל, בלי הדגל, עם פיליפ, עם פופסקו וכו'... אחרי שנגמר האדרנלין מתחילים להרגיש את הקור ונכנסים לבקתה קטנה בפסגה שם מגישים תה במחירים של הארץ ולא של נפאל אבל זה משנה. גם במחירים של אירופה לא תגיד לא :)
אחרי מסיבת תה קטנה נפרדים לשלום מהפאס, גם כי קר וגם כי הכאב ראש כבר מתחיל ומתחילים לרדת. ירידה של 1600 מטר. אם פעם אמרו לכם שירידות זה יותר קשה מעליות ולא האמנתם אז הנה גם אני אגיד את זה. ירידה זה הרבה יותר קשה מעלייה. לפחות כאן אין שום misconception. כל הזמן רואים את המרחק האדיר שעוד נשאר והוא בכלל לא הולך וקטן. אדבין כהרגלו בירידות בורח הרבה קדימה ואני ואדריאן מדדים מאחורה.
הנוף אחרי הפאס מתחלף בפתאומיות ומתחיל להזכיר את דרום הארץ. וההרים המושלגים כאילו לא היו.
בערך אחרי 2/3 מהדרך למטה יש כמה בתים קטנים שם אנחנו עוצרים להפסקה. ממלאים שלוקרים, שותים seabuckthorn חם ואוכלים חטיפי אנרגיה. גוראן בינתיים מרוקן את ערכת העזרה הראשונה שלו: תחבושת אלסטית לבריטית, משכחי כאבים לפורטר של המרתוניסטיות.
ממשיכים את הירידה לכיוון העיירה ומתברברים קצת בדרך מה שמצריך מאיתנו לחזור ולחצות ערוץ נחל. גשר חבלים מפריד ביננו לעיירה. הפורטר של המרתוניסטיות מצביע על ערימת אבנים בבסיס הגשר ואומר שכנראה שהגשר לא במיטבו ולכן ממליץ לעבור אחד-אחד. אופציות חלופיות אין אז עוברים.
כמה מטרים אחרי הגשר יש שלט שמסביר על העיירה:
לפי המלצות הפורטרים אנחנו מחליטים להתאכסן ב- Bob Marley. ולא מצטערים על זה לרגע.
למרות היום המתיש מגיעים למלון באזור השעה 12, אולי טיפה מאוחר יותר.
מקלחת חמה. לא סתם מקלחת. דוש עם זרם מאוד מאוד חזק. אסלות אמיתיות ולא חור ברצפה. תענוג.
מתפנקים ב- yak burger ושאר הזמן רובצים על המרפסת במלון ומשחקים קלפים עם הבנות.
בערב החלטנו לגוון בארוחת ערב ולהזמין buffalo sizzler. המנה נראית איכותית אך הבשר של buffalo מתגלה כקשה מאוד ללעיסה. אחת הבנות משכנעת את אדבין לבגוד באמונותו, לקרוא לבעל הבית ולהחזיר את המנה כאילו ישב במסעדה בבוגרשוב פינת בוגרשוב!!!
מעורפלים קצת מהבירה הנפאלית המגעילה Gorkha הולכים לישון לקראת היום האחרון של הטראק בשבילנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה