11.09.12
ת"א
גוראן מגיע ופוגש בנתב"ג את אדריאן. אדבין מאחר כצפוי.
אדבין לא מפסיק להתעטש מה שמאוד מפחיד את אדריאן שמנסה לתפוס מרחק.
בתור ל- check in פוגשים את ענבל שמתעלמת מאזהרות מסע ולובשת חולצה עם סמל של חיל המודיעין. היא טסה לבד ואמורה לפגוש את החברות שלה בקטמנדו.
בטיסה חילקו שמיכות שנראו בדיוק כמו המגבות שקיבלנו מתנה כשעשינו ביטוח ב"למטייל".
בדרך לביקורת דרכונים אדבין איבד את המסמכים שלו מה שזיכה אותו בקריאה ברמקולים בכל נתב"ג וכ-3 שניות של תהילה מפוקפקת.
וינה
השדה בוינה מינימליסטי אך נחמד. כולו שחור. ויש שם ספות אז אפשר לישון.
אדבין המשיך לפתח את המחלה שלו בקצב מסחרר.
בשלב כלשהו אדבין הלך לקנות בקבוק מים שעלה 3 אירו. בגלל ששילם בדולרים ויחסי המרה מופרזים של המזנון, שילם בפועל 10 אירו. לא נעים.
עניין נוסף חשוב - יש WiFi חינם ולא מוגבל בזמן כמעט בכל רחבי השדה תעופה.
המטוס להודו
אדבין ובעיקר אדריאן כל הזמן ישנים. כנראה שזה חלק מהמקצוע ולגוראן יש עוד מה ללמוד מהם. למרות שמדובר בטיסה במחלקת תיירים האוכל לא רע ואפילו טוב (ולא כשר).
הדיילות כל הזמן עוברות עם סלסלות מלאות בלחמניות טריות: bread? more bread? fresh bread! want bread?
קשה לסרב.
בגלל שאדבין המשיך להיות חולה ובעקבות כך אדריאן התחיל להיות חולה גוראן המליץ על התרופה הבטוחה - אלכוהול. 3 מנות ויסקי עשו את העבודה.
אדבין הלך להקיא ותירץ את זה באיכות הוויסקי. עדיף היה ממציא תירוץ אחר.
שדה התעופה בהודו
דווקא בתוך השדה לא מרגישים את כל הזוהמה שאנשים שביקרו בהודו נוהגים להזכיר. השדה חדש ונקי, ומלא מלא שטיחים בכל מקום.
בביקורת דרכונים בודקים לנו את הויזות (מודים לעצמנו שלא הקשבנו לאופטימיים ועשינו בכל מקרה). השאלה הבאה של האיש שיושב מאחורי הדלפק זה הכתובת שלנו בהודו. לקח משהו כמו 10 דקות לשכנע אותו שאנחנו בסה"כ בקונקשן ואין ולא תהיה לנו כתובת אפילו זמנית במדינה.
מאבטחים וחיילים מזדקנים בכל מקום. לבושים במדים בצבעי הסוואה וכומתות לא משופצרות וחמושים ברובים שרואים רק בסרטי היסטוריה.
גוראן מאוד מופתע לגלות שאין כאן אינטרנט חינם. כלומר יש אבל רק מי שיש לו מספר טלפון מקומי ורק ל-20 דקות. ואם אין לך מספר מקומי או כלשהו אז אין לך שום אפשרות להשתמש באינטרנט. גוראן כמו ישראלי אמיתי יצר קשר עם מוכר קפה מקומי שתרם לו את הטלפון שלו לכמה דקות כדי לקבל את הסיסמה לאינטרנט. ובסוף לא קנה ממנו את הקפה אפילו.
למרות כל הלחמניות בטיסה הרעב עושה את שלו וגוראן רוכש לעצמו קופסת אורז עם 2 פולקה עוף מחומם במיקרו. מרוב עייפות כנראה גוראן שכח שהוא בהודו וכאשר הוא מגלה משהו ירוק באורז שלו היה בטוח שזה שעועית ירוקה. טעות. זהו פלפל. חריף מאוד. מ-א-ו-ד. דמעות וחנק למשך חצי שעה וכוויה בלשון למשך יום שלם.
קונקשן של 8 שעות זה הרבה מאוד. כי גם אחרי שאכלת, ישנת, שיחקת קלפים נשאר עוד מלא זמן.
פגשנו שוב את ענבל שאיבדה את ההדפס של ה e-ticket שלה ולכן השומר המזדקן לא נתן לה לעבור לאזור של הטיסות היוצאות. על כל שאלה או בקשה הוא ענה בהרמת כתפיים קלה והנהן הראש.
המטוס לקטמנדו
למרות שמדובר בחברת תעופה הודית spice jet נראה כאילו הטייס הוא בעצם נהג מונית נפאלי. את זה הבנו כבר בהמראה.
למרות שזה בדיוק אותו מטוב שבו טסנו מת"א לוינה ההודים הקמצנים הכניסו יותר שורות של כסאות ולכן לא היה מקום לרגליים בכלל. רק אדבין לא הרגיש בשינוי.
אדריאן נרדם בטיסה ואף אחד לא חשב להעיר אותו לפני הנחיתה. ולכן כאשר נהג המוני הנפאלי הנחית את המטוס בצורה כל כך גרועה שכל האוכל של האנשים שכן הזמינו אוכל טס לעבר תא הטייס אדריאן התעורר בבהלה תוך כדי שהוא מנסה לחגור וצועק על אחרים למה הם לא העירו אותו ושהמטוס הולך להתרסק. הוא לא...
ת"א
גוראן מגיע ופוגש בנתב"ג את אדריאן. אדבין מאחר כצפוי.
אדבין לא מפסיק להתעטש מה שמאוד מפחיד את אדריאן שמנסה לתפוס מרחק.
בתור ל- check in פוגשים את ענבל שמתעלמת מאזהרות מסע ולובשת חולצה עם סמל של חיל המודיעין. היא טסה לבד ואמורה לפגוש את החברות שלה בקטמנדו.
בטיסה חילקו שמיכות שנראו בדיוק כמו המגבות שקיבלנו מתנה כשעשינו ביטוח ב"למטייל".
בדרך לביקורת דרכונים אדבין איבד את המסמכים שלו מה שזיכה אותו בקריאה ברמקולים בכל נתב"ג וכ-3 שניות של תהילה מפוקפקת.
וינה
השדה בוינה מינימליסטי אך נחמד. כולו שחור. ויש שם ספות אז אפשר לישון.
אדבין המשיך לפתח את המחלה שלו בקצב מסחרר.
בשלב כלשהו אדבין הלך לקנות בקבוק מים שעלה 3 אירו. בגלל ששילם בדולרים ויחסי המרה מופרזים של המזנון, שילם בפועל 10 אירו. לא נעים.
עניין נוסף חשוב - יש WiFi חינם ולא מוגבל בזמן כמעט בכל רחבי השדה תעופה.
אדבין ובעיקר אדריאן כל הזמן ישנים. כנראה שזה חלק מהמקצוע ולגוראן יש עוד מה ללמוד מהם. למרות שמדובר בטיסה במחלקת תיירים האוכל לא רע ואפילו טוב (ולא כשר).
הדיילות כל הזמן עוברות עם סלסלות מלאות בלחמניות טריות: bread? more bread? fresh bread! want bread?
קשה לסרב.
אדבין הלך להקיא ותירץ את זה באיכות הוויסקי. עדיף היה ממציא תירוץ אחר.
שדה התעופה בהודו
דווקא בתוך השדה לא מרגישים את כל הזוהמה שאנשים שביקרו בהודו נוהגים להזכיר. השדה חדש ונקי, ומלא מלא שטיחים בכל מקום.
בביקורת דרכונים בודקים לנו את הויזות (מודים לעצמנו שלא הקשבנו לאופטימיים ועשינו בכל מקרה). השאלה הבאה של האיש שיושב מאחורי הדלפק זה הכתובת שלנו בהודו. לקח משהו כמו 10 דקות לשכנע אותו שאנחנו בסה"כ בקונקשן ואין ולא תהיה לנו כתובת אפילו זמנית במדינה.
מאבטחים וחיילים מזדקנים בכל מקום. לבושים במדים בצבעי הסוואה וכומתות לא משופצרות וחמושים ברובים שרואים רק בסרטי היסטוריה.
גוראן מאוד מופתע לגלות שאין כאן אינטרנט חינם. כלומר יש אבל רק מי שיש לו מספר טלפון מקומי ורק ל-20 דקות. ואם אין לך מספר מקומי או כלשהו אז אין לך שום אפשרות להשתמש באינטרנט. גוראן כמו ישראלי אמיתי יצר קשר עם מוכר קפה מקומי שתרם לו את הטלפון שלו לכמה דקות כדי לקבל את הסיסמה לאינטרנט. ובסוף לא קנה ממנו את הקפה אפילו.
למרות כל הלחמניות בטיסה הרעב עושה את שלו וגוראן רוכש לעצמו קופסת אורז עם 2 פולקה עוף מחומם במיקרו. מרוב עייפות כנראה גוראן שכח שהוא בהודו וכאשר הוא מגלה משהו ירוק באורז שלו היה בטוח שזה שעועית ירוקה. טעות. זהו פלפל. חריף מאוד. מ-א-ו-ד. דמעות וחנק למשך חצי שעה וכוויה בלשון למשך יום שלם.
קונקשן של 8 שעות זה הרבה מאוד. כי גם אחרי שאכלת, ישנת, שיחקת קלפים נשאר עוד מלא זמן.
פגשנו שוב את ענבל שאיבדה את ההדפס של ה e-ticket שלה ולכן השומר המזדקן לא נתן לה לעבור לאזור של הטיסות היוצאות. על כל שאלה או בקשה הוא ענה בהרמת כתפיים קלה והנהן הראש.
המטוס לקטמנדו
למרות שמדובר בחברת תעופה הודית spice jet נראה כאילו הטייס הוא בעצם נהג מונית נפאלי. את זה הבנו כבר בהמראה.
למרות שזה בדיוק אותו מטוב שבו טסנו מת"א לוינה ההודים הקמצנים הכניסו יותר שורות של כסאות ולכן לא היה מקום לרגליים בכלל. רק אדבין לא הרגיש בשינוי.
אדריאן נרדם בטיסה ואף אחד לא חשב להעיר אותו לפני הנחיתה. ולכן כאשר נהג המוני הנפאלי הנחית את המטוס בצורה כל כך גרועה שכל האוכל של האנשים שכן הזמינו אוכל טס לעבר תא הטייס אדריאן התעורר בבהלה תוך כדי שהוא מנסה לחגור וצועק על אחרים למה הם לא העירו אותו ושהמטוס הולך להתרסק. הוא לא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה